כורי-נתנאל ספארק ז"ל

בנם של אליז ומרוין-לסלי. נולד ביום ד' באב תשנ"א (15.7.1991) בקיבוץ כפר בלום שבגליל העליון. אח לקוֹל-מיכאל.

כּוֹרי התחנך בבתי הספר האזוריים – בית הספר היסודי "הגומא", והתיכון בית החינוך המשותף "עמק החולה", עד סיום לימודיו בהצלחה בכיתה י"ב במגמת קולנוע.

על כל מכשול בדרך ידע כּוֹרי להתגבר בצורה הטובה והחיובית ביותר. ההתבוננות המיוחדת שלו על החיים באה לידי ביטוי גם ביכולת הצילום המקצועית והרגישה שלו, למשל בצילום סרט הגמר של מגמת הקולנוע במחזור שלו. הסרט "זמן שאול" זכה במקום השני בתחרות ארצית.

כּוֹרי היה אוצר יקר להוריו ואח אהוב לקוֹל. הוא היה נער שקט בעל נוכחות מרשימה, עם עדינות נעימה שקרנה ממנו החוצה. תלתלים על ראשו, ובתוכו פנימה הסתתרו להן כל המחשבות והרצונות, הרעיונות והחלומות. לכּוֹרי הייתה רגישות מיוחדת במינה, בגרות, הוא היה חבר אמיתי. כורי היה שחקן, צלם, רקדן וספורטאי שאהב את אמנויות הלחימה.

בשנת 2009 כתב כּוֹרי את השיר "געגועים". לאחר פטירתו נוספה לשיר משמעות: "היו ימים, כשהיינו צעירים / כל אחד היה חבר / איך אני זוכר! ישבנו בירדן / שכשכנו רגליים, היינו שם לפחות שעתיים. // באמת, אני זוכר! / איך לא הייתי מוותר על הימים הכי יפים בחיים, / גם כשהעבר נהיה רחוק / הזיכרונות בריאים. // לא היה משנה מי מכוער או מי יפה, / מי יותר טוב או מי פחות, / חשבנו כבר קדימה, אין שום דרך חזרה / הזמן מת מזמן. הוא צוחק עלינו. / מילה אחת שלו ואנחנו עבר".

בנובמבר 2009 התגייס כּוֹרי לאחת מיחידות צה"ל המובחרות, ליחידת "דובדבן". הוא היה אדם חזק, גדול, חדור מוטיבציה, ששאף למצוינות והיה לוחם בכל רמ"ח איבריו.

בהספדו סיפר אלעד מפקד הפלוגה על דמותו: "כּוֹרי, אני זוכר את היום הראשון שהגעת לפלוגה. ערכתי ראיונות לחיילים. נכנסת אליי לחדר, ומולי ניצב אדם מרשים וגדול שאי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו… בחור חזק וגדול, ספורטאי, אוהב אמנויות לחימה וחובב גדול של קולנוע. ממעט הזמן שהיה לנו ביחד זכינו לפגוש דמות מיוחדת שכמוך. היה ברור כי מדובר בבחור שיעשה הכול כדי להשיג את הדברים בהם הוא מאמין, ואליהם הוא שואף להגיע. כּוֹרי, נתת רבות מעצמך בכדי להגיע ליחידה המיוחדת 'דובדבן', ואכן הגעת. אני זוכר ששאלתי אותך: 'איך היה הגיבוש?' וענית לי שהיה לך קשה אבל היית חזק והתגברת על הקושי".

במהלך הטירונות, כחודש לאחר גיוסו, שב כּוֹרי מחופשה לבסיס כשהוא לא חש בטוב. הוא התלונן על כאבי גב, אך לא נמצא הגורם להם– לכן היה קושי בעת זריקת רימון. למחרת קיבל זריקת ווֹלְטֶרֶן, אך הזריקה לא עזרה והוא ביקש להתפנות לבית החולים. סמל המחלקה סירב. ביום שלישי מצבו החמיר והוא לא יצא לאימון. הרופא הזריק לו נוזל ללא חומר רפואי פעיל ושלח אותו בחזרה למגורים. ביום רביעי המתין כּוֹרי לרופא במשך חמש שעות כשהוא סובל מכאבים ומחולשה, ואף התקשר לאימו מהבסיס ואמר לה שהוא אינו יכול לנשום. רק ביום חמישי שוחרר כּוֹרי לביתו ללא שום השגחה ונסע באוטובוסים מאזור קריית גת עד עכו כשהוא מותש ומתקשה לנשום. כאשר אביו אסף אותו בעכו, כּוֹרי כבר היה באפיסת כוחות מוחלטת. בבית חלה החמרה במצבו. לאחר שעה לערך לקחו אותו אחיו למחנה הצבאי "גיבור" בקריית שמונה, ורופא צבאי הורה לפנותו לקבלת טיפול בבית החולים "זיו" בצפת. כשהגיעו לחדר המיון בצפת איבד כּוֹרי את הכרה והיא לא שבה אליו עוד.

ב-26 בדצמבר 2009 הוא הובל בדחיפות למרכז הרפואי רמב"ם בחיפה במצב קשה מאוד, שם אובחנה דלקת חריפה בריאותיו שנגרמה על ידי חיידק טורף. הוא אושפז ביחידה לטיפול נמרץ, וטופל באמצעות ריאה מלאכותית. הוריו ואחיו קוֹל לא משו ממיטתו בבית החולים. במשך עשרים וחמישה ימים נלחם כּוֹרי בגבורה רבה מול החיידק האלים, עד שביממה האחרונה לחייו חלה הידרדרות קשה במצבו.

ביום ה' בשבט תש"ע (20.1.2010) נפטר טוראי כּוֹרי ספארק ממחלתו. בן שמונה-עשרה שנים וחצי היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ כפר בלום. הניח הורים ואח.

רופא בכיר בבית החולים רמב"ם, שהיה מעורב בטיפול בו, סיפר לעיתונאים: "החייל סבל מתקיפה אלימה מאוד של חיידק טורף והמערכת החיסונית שלו התקשתה להתמודד איתו. הוא טופל באמצעות טיפול תרופתי אינטנסיבי, אבל סבל, בין היתר, מקריסת מערכות וממצוקה נשימתית קשה שנגרמה בעקבות דלקת הריאות הקשה".

אליז ומרוין טענו כי אבחון וטיפול נכון היו מצילים את בנם. קצין הרפואה הראשי, תת-אלוף ד"ר נחמן אש, מינה ועדת חקירה שתבדוק את נסיבות מותו של כּוֹרי.