גדי-גדליה צבי האס ז"ל

בן שרה ומנחם. נולד ביום כ"ט בחשוון תשל"ג (6.11.1972) בירושלים. את לימודיו החל במגמה כללית בישיבת 'חורב', בה סיים שתים-עשרה שנות לימוד. בסיום לימודיו הגיש גדי בקשה להצטרף לישיבת ההסדר 'קרני שומרון' ולשרת בצה"ל שירות סדיר, בהתאם להסדר תלמידי הישיבות המשלב שירות צבאי עם לימודים בישיבה.

גדי היה אדם מלא שמחת חיים. הכול זוכרים את האור בעיניו והחיוך על שפתיו. תמיד מוכן לעזור ותמיד מוזמן לתת מכל הלב ומכל הנשמה.

בתחילת יולי 1991  גויס גדי לשירות חובה בצה"ל והופנה למסלול טירונות של ישיבות ההסדר. בתום תקופת הטירונות הגיש בקשה לעזיבת מסלול זה. הוא שובץ בחיל-המודיעין ויצא לקורס תצפיתנים. מפקדיו העידו עליו, כי היה חייל מצטיין, אמין ובעל רמה אישית גבוהה. הוא נבחר לפעילות מיוחדת, סודית ויוקרתית.

הוא קיבל תעודת הערכה אישית ממפקד האוגדה על תפיסת מבוקש. גדי מונה למפקד צוות תצפיתנים. חייל עילית אמרו עליו, חברותי, בעל כושר פיקוד ומנהיגות ויכולת מבצעית גבוהה.

ביום כ"ז בניסן תשנ"ג (18.4.1993) נפל גדי בעת מילוי תפקידו והובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הוא הותיר אחריו הורים, שני אחים – יוסי וקובי ואחות – אלישבע. בן עשרים-ואחת היה במותו.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה, בין השאר: "גדי ז"ל התנדב ליחידה תוך שהוא מוותר על לימודיו בישיבה ומתוך הקרבת נוחיותו האישית. גדי בלט בחריצותו ובעזרתו הרבה לזולת, במקצועיותו האג"מית והמודיעינית".
בישיבת חורב הוקמה "קרן גדי" בתרומות המשפחה וידידיה לטובת תלמידים נזקקים. שלוש שנים וחצי לאחר נפילתו הוציאה המשפחה לאור חוברת לזכרו בשם "לנגדי תמיד". במבוא לחוברת כתבו הוריו, מנחם ושרה: "אוי, מה היה לנו!" מובאה זו מתוך קינה לתשעה באב נבחרה על ידינו ככותרת למודעת האבל המשפחתית שפרסמנו עם גדיעתו הפתאומית מתוכנו של בננו בכורנו היקר והבלתי נשכח גדי ז"ל.

שלוש שנים וכמחצית השנה עברו. כל כך הרבה ימים של קודש ושל חול, דקות ושניות של כאב עמוק ודאבון נפש חלפו מאז. הרגשנו בחסרונו בבר המצווה של יוסי, בחתונה של אלישבע עם איתן ובהולדת נכדנו הבכור, גלעד, שהיה לגלעד. שמחות אלו והנוספות שיבואו בע"ה, לא רק שאינן מטשטשות את עומק הגון ואת גודל האסון, אדרבא הן מעצימות אותם עד מאוד."

אחיו, יוסי, כתב בחוברת: "יום ראשון, כ"ז בניסן ה'תשנ"ג, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, השעה היא 06:00 בבוקר. גדי, במעין פרידה אחרונה מכל אחד מבני המשפחה, בחיבוקו האוהב והמסור, נפרד מן הבית בפעם האחרונה בחייו כשנשקו ותרמיל עליו. בשעה 20:00 בערב קיבלנו את הבשורה המרה מכל: גדי נהרג בכפר קבטיה שליד ג'נין, מפליטת כדור מנשקו. לא מפעילות טרור, אלא מנשקו שלו שכל כך אהב, ושהביא לו את תחושת הביטחון. מאז אותו יום מר ונמהר, חיינו אינם אותם חיים כמקודם. החיים זורמים, אבל עם ידיעה כל כך כואבת שהם נמשכים בלעדי גדי – הדמות שהייתה אהובה על הכול, למרות מעלליו, ואולי בגללם. "

במותו של גדי טמונים סמלים לא מעטים: היום שבו גדי נהרג – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, היום שבו מתייחד עם ישראל עם זכר ששת מיליון בניו.

יום השבעה – יום הזיכרון לחללי צה"ל, שנפלו במערכות ישראל.

יום השלושים – יום ירושלים. לצערי הרב, את גדי כחבר לחברים למדתי להכיר לאחר מותו, ומתוך הכרה זו למדתי עד כמה אישיותו של גדי הייתה יוצאת דופן שמתבטאת בין השאר: בקשר המתמיד בין המשפחה לבין החברים.

בלימוד השבת – שממשיך להתקיים למרות הזמן הרב שעבר מאז נפילתו.