אלקנה גובי ז"ל

בן מרים ומשה. נולד ביום כ"ד בסיוון תשמ"א (26.6.1981) בישראל. ילד רביעי להוריו, אח לאושרת, יצחק, בועז, אלעד, דורית ודוד.

ילד יפה עם שיער זהב גולש ועיניים כחולות, גדולות ומאוד-מאוד עליזות. עד גיל שנתיים גדל בכפר אחים, ואז עברה המשפחה לנווה דקלים שבגוש קטיף, שהיה עדיין בשלבי הקמה. "בלא חשמל, מים זורמים, שבילים או כבישים," מספרים ההורים, "התרוצץ אלקנה יחף בחולות הזהובים כצבע שערו והתחבר אל המקום דרך רגליו היחפות… ככל שגדל נווה דקלים, כך גם התחזק הילד וחווה את כל שלבי התפתחות המקום." אלקנה היה ילד מלא רוח חיים, תמיד מתרוצץ לחפש תעסוקה לעצמו ותמיד מוקף חברים רבים.

אלקנה החל ללמוד בביתם-הספר היסודי 'נאות קטיף', תלמיד מצטיין שלא אהב להשתעמם ואם החומר שנלמד חזר על עצמו, לא היסס לדרוש ממוריו לספק לו אתגרים חדשים, שידרשו ממנו מאמץ.

לאחר שמונה שנות לימוד ותעודות הצטיינות רבות, למד ארבע שנות תיכון בישיבת 'שעלבים'. בכיתה י"א בחר במגמה הביולוגית, ובענף הכוורות כתחום התמחות. הוא אהב את התחום, והשקיע בו שעות רבות. גם בשעלבים בלט אלקנה בהצטיינותו ובהיותו מנהיג המחזור שלו, מחזור כ"ה, וזאת כבר משבת גיבוש שנערכה בפתיחת הלימודים. גיבוש המחזור, הכנת פעילויות ומבצעים מקוריים היו בראש מעייניו כל השנים, ובספר שיצא בתום הלימודים כתבו עליו ש"כבוד המחזור זורם בעורקיו".

סיפר סטיב, אחד ממוריו של אלקנה ב'שעלבים': "אינני זוכר אותו מעולם נכנס לכיתה ללא חיוך. הוא היה אחד מאותם אנשים מיוחדים שעצם היותם בסדר גורמת לאחרים מצב רוח טוב. נוכחותו וההילה שהקרין סביבו היתה ממשית. לא היה קשה להבחין אם אלקנה נוכח בשיעור או לא, שהרי עוצמת האנרגיה שלו הורגשה על-ידי כל אחד. התכונות הטובות שלו, חוש ההומור שלו, היו מרשימים וסוחפים במיוחד."

ידו של אלקנה היתה בכל, 'יד ימינו של אביו' היה לכל דבר ועניין, סיוד פה, מדף שם, תיקונים מהירים, והכל בשקט ובדייקנות מדהימה, שהיו חותמו האישי בכל דבר שנגע בו. מאוד אהב לקרוא מכל הבא ליד, בלי לפספס אף מלה כתובה. בילדותו הקדיש אלקנה מספר שנים ללימוד נגינה באקורדיון. בגיל מאוחר יותר החל לשחק כדורסל, והיה מהבולטים בקבוצת הכדורסל ביישובו. הוא אף קיבל תעודת הוקרה על תרומתו הרבה לקבוצה.

בתקופת לימודיו היה אלקנה חניך, ובהמשך מדריך, בתנועת 'בני עקיבא', בשבט 'עמיצור' בנווה דקלים. "במשך שנתיים וחצי נתת לנו מעצמך," סיפרו חניכיו, "את המסירות שלך, המידות שלך, הערכיות שלך. ספגנו ממך את כל התמיכה, האהבה, את כל היסודות החשובים שניסית להעביר לנו."

בתום לימודיו התיכוניים החליט אלקנה להמשיך למסלול של ישיבת-הסדר, ובחר בישיבה בשדרות. לא סתם בחר ללמוד בעיירת פיתוח, הוא בא כדי לחזק את המקום ואכן כבר בתחילת לימודיו התערה בקרב התושבים, ועד מהרה נוצר קשר חזק. בין היתר, התבטא הקשר בקניות שערך בבקרים, לפני הלימודים, למבוגרים נזקקים, או בעירוב היישוב, שהיה אחראי לו מדי יום שישי. בנוסף, יחד עם חבר, הקים אלקנה בישיבה את מוסד הגמ"ח (גמילות חסדים) 'ובלכתך בדרך'.

אלקנה אהב מאוד את הישיבה, הלימודים והאווירה הטובה שבה. הוא היה שותף פעיל בבניין הישיבה, אם ביצירת 'דיבוק חברים', אם בבניינה בפועל ממש, ואם במנהג יפה שהיה לו, בכל בוקר לאחר תפילת שחרית היה אוסף את כל הספרים בבית המדרש ומסדרם בספרייה.

בחודש אפריל 2001, לאחר כשנה וחצי בישיבה, התגייס אלקנה לצה"ל. הוא בחר במסלול קרבי, ולאחר הכשרה הוצב, לקראת סוף שנת 2001, כתצפיתן ביחידת דובדבן באיו"ש, כפי שרצה מאז שיבוצו ליחידת התצפיתנים. אלקנה השקיע את כל כוחו ומרצו בצבא, והותיר רושם עז על כל מי שפגשו. הוא אהב את הפעילות בפלוגה המבצעית, ועל אף היותו חייל צעיר רכש מהר מאוד את אמונם וחיבתם של המפקדים והחיילים. בתקופה האחרונה בחייו עמד אלקנה על פרשת דרכים – לצאת לקורס פיקודי כהמלצת מפקדיו, או לחזור לישיבה ללא עיכובים מיד בתום תקופת שירות החובה.

ביום כ"ו באדר תשס"ב (9.3.2002) נפל אלקנה בקרב עם מחבלים. לאחר מותו הוענק לו על-ידי אלוף פיקוד הדרום, האלוף דורון אלמוג, ציון לשבח על יוזמה, קור רוח, נחישות ואומץ לב. בצל"ש מתואר האירוע: "בהיות אלקנה בחופשה, ובזמן נסיעה על ציר כיסופים עם שני אחיו, הוא זיהה מחבל אשר פתח באש לעבר מכוניות אזרחיות בחולפן על הציר. אלקנה עצר את רכבו בצד הדרך, תפס עמדה ופתח באש לעבר המחבל שברח. כוח כוננות מהגזרה, אשר הבחין באלקנה כשהוא שוכב ויורה בלבוש אזרחי, החשיבהו בשוגג למחבל ודרסהו למוות. אלקנה בפעולתו מהווה דוגמה ומופת לחייל לוחם ולאזרח כאחד, באחריות, בנחישות ובאומץ הלב שהפגין, ובאופן טראגי שילם על כך בחייו."

בן עשרים-ואחת היה אלקנה במותו. לאחר מותו הועלה לדרגת רב"ט. אלקנה הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בנווה דקלים. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות וארבעה אחים.